המכרז שמציע משרד הרווחה להפעלת מקלטים לנשים  נפגעות אלימות וילדיהן יביא לכך שהטיפול בנשים יעבור למסגרות חסרות נסיון ומומחיות בתחום. זה מסכן את חייהן וזה מסוכן לנו כחברה שהאלימות בה מסלימה משנה לשנה. אנחנו לא ניתן לזה לקרות, כי חוסר מקצועיות וחובבנות משמעותם רצח נוסף של נשים

קצת רקע: המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן הוקמו לפני למעלה מ-30 שנה על ידי עמותות פמיניסטיות מתוך מחויבות חברתית, מוסרית, ערכית וכלכלית. עם השנים, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, החל משרד הרווחה לתמוך בצורה נרחבת יותר בעמותות שמפעילות את המקלטים ונוצרה שותפות מקצועית וכלכלית עם משרד.

בישראל פועלים כיום 13 מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, בהם יכולים לשהות בזמן נתון עד 152 נשים ו-304 ילדים. כמו כן קיימות 11 דירות מעבר בלבד, המשמשות את הנשים כתחנת ביניים בין חממת המקלט לעצמאות בחיים האמיתיים. בשנת 2009 שהו במקלטים 748 נשים ועמן 1,059 ילדים. מנתוני משרד הרווחה לאותה שנה עלה, כי 158 פניות למקלטים נדחו. בכל שנה נפתחים בין 15 ל-16 אלף תיקים במשטרה על אלימות נגד נשים.

המכרז: לאחרונה הודיע משרד הרווחה כי 7 מתוך 13 המקלטים לנשים נפגעות אלימות הפעולים היום ברחבי הארץ, לא עמדו בתנאי המכרז על תקציב המשרד המיועד לתמיכה בפעילות המקלטים. ומתוך 11 דירות מעבר שמפעילות אותן עמותות לא עמדו בתנאי המכרז 8 דירות.

הקריטריונים במכרז אינם סבירים בעליל. במקום שיושם דגש על נושאי המקצועיות והניסיון בטיפול באוכלוסיית הנשים, משרד הרווחה נתן את החשיבות הגדולה ביותר דווקא למבנה הפיזי של המקלט. המשמעות של כך היא ששכל גוף מסחרי\פרטי יכול לעקוף בקלות את הארגונים הפועלים בתחום מזה עשרות שנים, וכל זאת בזכות מבנה חדש או מרווח יותר. ללא ניסיון, ללא המקצועיות והמחויבות לטיפול בנשים נפגעות אלימות, כמו זו שיש לארגונים שהוקמו עבור מטרה זו ושהפעילו את המקלטים עד היום.

מה עכשיו? בימים אלה עומדת להיסגר דירת המעבר והמקלט הראשון בעולם, שהוקם על ידי עמותת 'נשים נגד אלימות' לפני כ- 19 שנה. הניסיון, התמחות ומקצועיות רבת שנים שפותחו על ידי העמותה, עומדים לרדת לטמיון. הנשים תעבורנה לטיפול גוף חסר נסיון ומומחיות בהפעלת דירות מעבר ומקלטים  ובטיפול המורכב למול הקהילה לטובת הנשים  הנמצאות בסכנת חיים מיידית ואמיתית.

באשר לדירות המעבר והמקלטים האחרים, משרד הרווחה הודיע כי יימצא לנשים וילדיהן פתרון בחודשים הקרובים. קשה לנו להאמין שיימצא פתרון קסם לבעיה כל כך מורכבת לגבי שבעה מקלטים ושמונה דירות מעבר, ומשרד הרווחה ככל הנראה ינסה להריץ מכרז מבלי לשנות את הגישה המהותית שהביאה לתוצאות הקשות הללו.

מה אנו רוצות? כשאחת מ-7 נשים בארץ סובלת מאלימות בתוך ביתה, מפגיעות נפשיות, פיזיות, מילוליות ומיניות, אסור לנו לאפשר לגופים עסקיים, פרטיים, חסרי ניסיון ומומחיות מוכחת להתמודד על מתן השירות הנדרש במקלטים.

אנו מבקשות הקפאת המהלך ותוצאות המכרז, לעצור היום את המהלך לפינוי ולסגירת דירת המעבר והמקלט שמופעל על ידי 'נשים נגד אלימות' והעברת העניין כולו לבחינה של ועדה ציבורית בהשתתפות נציגות ארגוני הנשים. הוועדה תבדוק את הנסיבות שהובילו לפסילתם של שבעה מקלטים וההשלכות החמורות הנובעות כתוצאה מכך.

ההשלכות אינן נוגעות רק לשבעת המקלטים שנפסלו אלא לכלל המקלטים. כיצד יכול מקלט להתנהל אם קיים איום סגירה מעל ראשו אחת ל 3 שנים? כיצד יגייסו הארגוניים את השלמת ההון לכל סל השירותים הנדרש להפעלה אם התורמים ידעו שבהינף חרב סוגרים את המקלט, מפטרים את כל העובדות ומותירים את הבניין שומם? איזו יכולת תיוותר לעמותות לפעול במציאות שכזו?

כל אישה ואיש צריכים לדעת: את הנתונים שפירטנו כאן, את גודל השבר הקיים. זה קורה לשכנה ממול, לבת דודה שלנו, לאחותנו, לנו. אנחנו לא יכולות לשתוק. אסור לנו לשבת בשקט ולאפשר למקלטים לעבור לידיים לא מקצועיות.

בשבועות הקרובים אנו מתכוונות לפעול בכל הדרכים האפשריות כדי להעלות את המודעות הציבורית לנושא. עזרו לנו, הפיצו את דף ההסבר לחברותיכן, לבנות המשפחה. כל אישה נוספת שתקרא את הדברים היא כוח נוסף למניעת הגזירה, שעלולה לפגוע שנית באותן נשים כה פגועות.

במקרים רבים, לנשים נפגעות אלימות אין לאן ללכת. המקלט הוא מפלטן האחרון. מאז ינואר 2011 נרצחו בישראל 18 נשים בידי בני זוגן. עזרו לנו להציל עוד אישה מגיהינום של אלימות בבית.

הצטרפו אלינו בלא נסתום את הפה כדי לדעת איך המאבק מתקדם.

החלטתם להתחתן? מעולה. חוץ מהאולם, סידורי הישיבה והטבעות, יש לכם עוד נושא לחשוב עליו. איך מתחתנים? ואם חושבים על זה, כיום, מדינת ישראל לא מותירה לזוגות צעירים הרבה ברירה. הממסד דוחף אותם לכיוון של נישואים אורתודוכסיים, אם זה מתאים להשקפת עולמם או לא.

בישראל של היום אין לנו אפשרות להתחתן, אלא באמצעות הרבנות הראשית. כדי שיכירו בנישואין אחרים, על בני הזוג להתחתן בחו"ל. במידה ובני הזוג מעוניינים להתגרש, הם יכולים לעשות זאת רק דרך הרבנות, גם אם נישאו בחו"ל. בנוסף, ישנם אנשים שהם פסולי חיתון: כהן וגרושה, בני זוג חד מיניים, יהודי/ה עם חסר/ת דת, בני עדות דתיות שונות.

אופציה אחת היא לוותר מראש. לעשות מה שההורים והמשפחה רוצים, או פשוט לא להתחתן. אבל למה בעצם לוותר, כשאפשר להילחם על זכות הבסיס של כולנו לבחור את הדרך בה נתחתן ונתגרש?

אז כאן נכנס לתמונה הפורום למען בחירה חופשית בנישואין. קואליציה של ארגונים ותנועות שעוסקים במגוון רחב של תחומים: זכויות אדם, מעמד האישה, קידום פלורליזם דתי, חופש דת ומצפון, סובלנות וצדק חברתי בישראל. מטרת הפורום היא לשנות את המציאות הקיימת בישראל. שינוי המצב מחייב שינוי החוק בישראל, ומכאן היעד המרכזי של הפורום: לשנות את החקיקה הקיימת בנושא נישואין וגירושין בישראל. הפורום פועל במספר מישורים: חקיקה, לובי בקרב מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל, הסברה ותקשורת, פעילות ציבורית.

אנחנו בלא נסתום את הפה מחזקים את עבודת הקודש של הפעילים בארגונים, עבודה חשובה שיכולה להפוך את חווית הנישואים, תחום כה אינטימי ופרטי שהמדינה מרשה לעצמה להתערב בו בצורה גסה ופולשנית, לחוויה הרבה יותר קלה ונעימה, ולאפשר לאלו מאיתנו שהם פסולי חיתון, להינשא בארץ. אנו קוראים גם לכם להצטרף למאבק למען חופש בחירה בנישואים.

ויש גם אתר.

ביום חמישי, 17.2.11, אנחנו נפגשים כדי לחגוג את ההשקה הרשמית של פרויקט Democra-T, ליין הטי שירטים שלא סותמים את הפה. עוד פרטים? בבקשה. פנינו למעצבים ואמני רחוב ישראלים כמו klone, Jewboy, know hope, ירמי אמסטר, אנה מירקין, הילה הראל, תמר טסלר ועוד, כדי שיעצבו חולצות עם מסר של תמיכה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, נגד סתימת פיות, הסתה וגזענות.
עבור הפקת האופנה שלנו שצולמה על ידי גוני ריסקין, מצאנו אנשים שונים בכל מיני מקומות: העיתונאי והסופר דרור פויר, האמן וסולן להקת סיסטם עאלי נטע וינר, האקטיביסטית מהאגודה לזכויות האזרח יוענה גונן, הסוציולוגית הפמיניסטית אורטל בן דיין, הפעיל הפוליטי והעוזר הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין – אלון-לי גרין, הצלמת והדי.ג'יי פז בונפיל, איש המחשבים והדי.ג'יי הפלסטיני סמי מטר, ועוד.
אם ראיתם איזו חולצה ובא לכם לרכוש אותה, אפשר לעשות את זה כאן. וחוץ מזה, בואו לחגוג איתנו ביום חמישי הקרוב במועדון הקומפורט בפלורנטין, פתיחת דלתות ב-20:00, הכניסה חופשית, תהיה מוזיקה מעולה (DJ שירה ארד, DJ מוחמד ג'בלי, DJ אן שטרייכמן), בטוח יהיו שם חברים או חברות שלכם, ואם לא, מובטחים אנשים חמודים ששווה להכיר.
זה עמוד המסיבה בפייסבוק, מילות המפתח הן אשרו ושתפו.
נתראה שם.

חברי כנסת, איפה תהיו כשבכנסת יצביעו בעניין ועדת חקירה פוליטית לארגוני שמאל?

צילום: עידו קינן; עיבוד מחשב: שי ענבל (cc-by-sa)

חברות, חברים, ההצבעה בכנסת מתקרבת. והפעם אנו מנסים את שיטת המנע, במקום העצבים שיבואו אחר כך. אנחנו לא מבזבזים את הזמן על ח"כים שהצביעו בעד בפעם הקודמת, וגם לא על אלו שברור שיתנגדו. אנחנו ממקדים את המאבק בלשלוח מיילים, להתקשר ולכתוב בפייסבוק כדי להעלות את הסוגייה לסדר יומם של הח"כים המתנדנדים. אלו שמזוהים עם גוש המרכז-שמאל, אלו שנעדרו מההצבעה, אלו שיכולים באמצעות קולם עדיין להשפיע, ולמנוע את הכתם שיוטל על הדמוקרטיה הישראלית בעצם קיומה של ועדת חקירה פוליטית לארגוני שמאל.
אנחנו ממליצים להתקשר, לשלוח מייל, לכתוב להם על הוול בפייסבוק, למטה רשימה מלאה של מיילים אישיים וטלפונים. לאלו שהם מספיק מתקדמים ויש גם עמוד פייסבוק, שמנו לינק. אם אתם מתקשרים ללשכה, בקשו לדבר עם העוזר/הדובר והסבירו לו את חשיבות ההגעה להצבעה. בואו נפעל יחד כדי לדאוג ללחץ מאסיבי על נבחרינו כדי שהם אפילו לא יעלו על דעתם להיעדר הפעם. אמרו להם בצורה ברורה: אנחנו דורשים מכם לגלות אחריות ולהגיע.

הנוסח המוצע למייל:

לכבוד ח"כ (מלאו השם הרצוי):

בימים הקרובים תצביע הכנסת על קיומה של ועדת חקירה פרלמנטרית לארגוני שמאל וזכויות אדם. אני שולח/ת אליך מייל זה בעקבות היעדרותך מן המליאה ביום ההצבעה הראשונה בנושא, ומביא/ה לך בקצרה את דעתו של היועץ המשפטי לכנסת בנושא הוועדה הקורמת עור וגידים: "לראשונה בתולדות הכנסת, תעסוק ועדה בנושאים אידיאולוגים מובהקים שמבקשים לחקור צד אחד במפה הפוליטית המזוהה עם האופוזיציה. גופי החברה האזרחית רשאים לפעול בחופשיות רבה, תוך התערבות מינימאלית של רשויות המדינה.
עצם הקמתן של ועדות חקירה פרלמנטריות, שמתיאור תפקידן משתמעת הצרה והגבלה של גופים אזרחיים, יוצרת אפקט שכונה בבית המשפט העליון: 'אפקט מצנן'. הוא יוצר אווירה ציבורית שמאיימת על חופש המחאה והמחשבה, הנתפש, מבחינה משפטית, בעייתי במשטר דמוקרטי. ללא ספק, מדובר בתקדים שמעורר שאלות יסוד בדבר אופיין של ועדות אלה והיקפן של זכויות המצויות בלב המשטר הדמוקרטי. על כן, על ועדת הכנסת מוטלת אחריות רבה לשקול בזהירות את הנזק אל מול התועלת שבהקמתה".
בעקבות דבריו של היועץ המשפטי לכנסת, וגם בעקבות ההתנערות החד משמעית של רבים מחברי הכנסת מהיוזמה החשוכה, אני מבקש/ת לציין את החשיבות הרבה בהגיעך להצבעה, על מנת להתנגד להצעה המסוכנת. אסור לך, בתור נציג/ת ציבור ובתור ח"כ שחרד/ה לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, להסכים כי גורמים קיצוניים יטילו רפש על דמותה המוסרית, הדמוקרטית והחופשית של מדינת ישראל.אני מצפה ומקווה לראותך ביום ההצבעה,
על החתום:�
 

ואלו שמות:
אהוד ברק: ehudb@knesset.gov.il \ 02-6753223 \ http://www.facebook.com/pages/Ehud-Barak/36181789145

מתן וילנאי: matanv@knesset.gov.il \ 02-6408334�

אורית נוקד: oritn@knesset.gov.il \ 02-6408425

שלום שמחון: ssimhon@knesset.gov.il \ 02-6408385

עינת וילף: einatw@knesset.gov.il \ 02-6408028 \ http://www.facebook.com/pages/Dr-Einat-Wilf/36321176165�

ציפי לבני: zlivni@knesset.gov.il \ 02-6408458 \ http://www.facebook.com/tzipilivni

רוחמה אברהם-בלילא: ravraham@knesset.gov.il \ 02-6408432

מאיר שטרית: mshitrit@knesset.gov.il \ 02-6408410

אבי דיכטר: adichter@knesset.gov.il \ 02-6408515 \ http://www.facebook.com/AviDichter1

מרינה סולודקין: msolodkin@knesset.gov.il \ 02-6408323

רחל אדטו: radato@knesset.gov.il \ 02-6408151 \ http://www.facebook.com/racheladato

דליה איציק: dizik@knesset.gov.il \ 02-6496756 \ http://www.facebook.com/DaliaItzik

יעקב אדרי: yedri@knesset.gov.il \ 02-6408306

זאב בילסקי: zeevik@knesset.gov.il \ 02-6408414

רוני בר-און: rbaron@knesset.gov.il \ 02-6408460

יואל חסון: yhasson@knesset.gov.il \ 02-6408368 \ http://www.facebook.com/group.php?gid=92645200380

יש לנו חדשות טובות, פרויקט Democra-T יוצא לדרך, אמנים ומעצבים ישראלים משתפים פעולה עם "לא נסתום את הפה", ומעצבים טי שירטים באווירה פרו-דמוקרטית עבורכם. כל מה שאתם צריכים לעשות, זה לבחור את החולצה שאהבתם, ללחוץ על התמונה שלה, ותוכלו לקבלה תוך כמה ימים הביתה. יש לכם שאלות? רוצים לעצב חולצה בעצמכם? כתבו לנו.
אוהבים את הקונספט? בואו לעשות לנו לייק בפייסבוק.

לפני שנתיים וקצת הייתי סטארטאפיסט. הייתי אחד מהמיסדים של חברת אינטרנט צעירה. הקמנו אתר, רשת חברתית, דווקא עשינו שם כמה דברים יפים. בכל מקרה, את הימים שלי ביליתי בלחשוב על קרנות הון סיכון. לא קראתי חדשות. לא העסיק אותי.

לפני שנתיים וקצת התחילו הבחירות לראשות העיר תל אביב. דב חנין התמודד בראשות עיר לכולנו. קיבלתי לינק לידיעה על תוכנית התחבורה שהם רוצים להרים. הם דיברו על מערך מהיר של אוטובוסים גדולים, שיתפקד כמו רכבת תחתית. חודשיים לפני ראיתי תוכנית של ניצן הורוביץ על מהפיכת התחבורה של העיר קוריטיבה בברזיל. זה נראה כמו פנטזיה משוגעת. כל הזמן ניקרה בי השאלה "למה לא עושים את זה כבר בתל אביב?", ומיד אחריה התשובה "כי ככה זה. מחורבן פה". והנה, באים אנשים ואומרים "יאללה, בואו נעשה את זה". לתקווה לא היתה ברירה אלא להתחיל לעשות את העבודה ההרסנית שלה.

בשלושת החודשים הבאים, עד הבחירות, הרצתי עם כמה חברים קמפיין אינטרנט עצמאי, בהשתתפות 150 בלוגרים, אלפי גולשים בפייסבוק (שהיה אז כלי הרבה פחות יעיל), כלל אירועי חוצות ואפילו מסיבה אחת ענקית.שלושה חודשים של קמפיין על תחבורה, ודיור בר השגה, ושיוויון בין צפון, דרום ומרכז, ושקיפות, ודמוקרטיה.

זו היתה חוויה מדהימה, הופכת עולמות ממש. בתוך שלושה חודשים הפכתי ממי שפוליטיקה היא משהו שפועל עליו בטלוויזיה, למישהו שמזיז דברים, מגייס ומלהיב אנשים, מישהו שפועל על המציאות ולא רק היא עליו. פגשתי אנשים, שחלקם התעוררו בבחירות האלה כמוני, וחלקם נמצאים בפוליטיקה כבר שנים, ולכולנו היה איזה ברק בעיניים (העייפות). לחסרי הניסיון שבנו זו היתה רכבת הרים של ממש, לנוע בין תקווה לחשש ושוב לתקווה.

חשבתי על זה קצת מאז, מה היה שם שהעיף אותי ככה, מה היה שם ששינה לי את החיים ללא הכר, הדביק אותי בסוג חדש של רצון, פתח לי מימד חדש של קיום בתוך המרחב. ואני חושב שזו היתה המלחמה על הבית. אתם מבינים, האמנו באמת שאם נפסיד את הבחירות האלה, תל אביב תפלוט אותנו לאט לאט, עד שלא נוכל להיות בה. ולא רק זה, אלא שעם משבר התחבורה של העיר, יהיה לנו סיוט להיכנס אליה. (וצדקנו, כן? אני גר היום בגבעתיים. תל אביב בלתי אפשרית בשבילי. כמעט כל החברים שלי שהקימו משפחות צעירות ושלא באים מאיזה בית עשיר נפלטו גם הם. הפסדנו ושילמנו את המחיר המלא). ואין כמו להילחם על הבית. אתה מגלה את האריה שבך. אתה לא מוכן להפסיד, אתה לא מוכן להפסיק.

ישראל היא הבית שלי, ובשנתיים האחרונות אני נלחם עליו. לא יודע אם שמתם לב, אבל קורה כאן משהו. משהו לא טוב. פרץ גזענות מטורף מציף כאן את הדיבור ואת העשייה. ביקורת על מדיניות הממשלה הפכה לפעילות שצריך להגן על הלגטימיות שלה, למשהו שרק אנטי-פטריוטים עושים. הכיבוש הפך ממשהו שצריך לפעול לסיומו ללב הקונצנזוס. הכנסת האחרונה היא סל של אטימות, טפשות וחוסר אחריות שמעולם לא נצפה כאן. מעמד הביניים גולש במהירות מבהילה אל עבר העוני. המגזר הציבורי קורס חתיכה אחר חתיכה (הכבאים הם דוגמה דרמטית, אבל שירות התעסוקה, שירותי הרווחה, המשטרה, השב"ס, כולם מורעבים בכוונה על ידי האוצר, כדי שאפשר יהיה להעביר אותם לידיים פרטיות). ההשפעה הבלתי נתפסת של העשירים על המדיניות הכלכלית. שוק דירות שמשעבד משפחות צעירות. שוק עבודה שמשעבד את כולם. ואלימות (מינית), אלימות (נוער), אלימות (משטרה).

ואני מרגיש כמו בתל אביב, שאם אני לא אלחם, כמה שאני רק יכול, אני אדחק החוצה מכאן. כלכלית, פוליטית, הכל ביחד, בסוף יראו לי את הדרך החוצה. יהיה פה רע מדי.

אז אני נלחם.

ולהילחם זה כיף. זה מחדד את החושים, זה משייך אותי לכאן ולעכשיו. זה מחבר אותי לבית הזה שאני נלחם עליו, גורם לי להכיר אותו. גורם לי להכיר את האנשים האחרים שנלחמים איתי על הבית הזה, שמשתתפים במאבקים שלי כמו שאני משתתף בשלהם. ובשנתיים האלה, שהתחילו בהפתעה הגדולה של להכיר את הגיבורים של "עיר לכולנו", אני לא מפסיק להיות מופתע מהאנשים שאני מכיר, מאלה החדשים לי, ומאלה המוכרים לי שלא מפסיקים להדהים אותי. תייגתי פה בצד כמה מהאנשים האלה, הגיבורות והגיבורים במאבק הזה על דמותה של ישראל. הפטריוטים האמיתיים.

ולהילחם זה כיף כי לפעמים גם מנצחים. כמו ב"פעולה אחת ביום" שהייתי מעורב בו, ושהצליח לחבר כפר ברום הר חברון למים, אחרי למעלה מ-20 שנים של בקשות, ותוך כדי זה לחבר לא מעט אנשים למאבק אזרחי, חלקם לראשונה בחייהם. או מה ששרון שחף ועדי לוסטיג עשו בפלמחים, ולי היה הכבוד להיות מעורב באחת הפינות שם. או "ילדים ישראלים", שהצליחו להעלות לסדר היום את נושא גירוש ילדי המהגרי העבודה, והצליחו, לפחות על הנייר, להציל 800 מהם (אלי ישי תתפטר, בלי קשר לשריפה). או "עיר לכולנו", שהצליחה להעביר מהאופוזיציה החלטה ראשונה על יישום תוכנית התחבורה שתל אביב (וגוש דן) צריכה.

לאן כל הטקסט הזה מוביל? ליום שישי הקרוב. מצעד זכויות האדם, שהופך להיות היום בו החברה האזרחית בישראל חוגגת את המאבק ההירואי שלה על הדמותה של החברה הישראלית. כמו במצעד הראשון בשנה שעברה, גם השנה שותפים למצעד למעלה מ-100 ארגונים, שעוסקים בטווח עצום של פעילויות חברתיות, מהסביבתי למגדרי לכלכלי לפוליטי.

זה היום של מי שעושה והיום של מי שרוצה לעשות, אבל מרגיש ששום דבר כבר לא יעזור. זה היום של התקווה, של החשש, של החיבור האמיץ והמרגש כל כך לכאן ולעכשיו. זה היו בו כל מי שרוצה לראות כאן ישראל אחרת, דמוקרטית יותר, סובלנית יותר, צודקת יותר, רחומה יותר, מגיע וצועד, צועד ומבטיח לעצמו עוד שנה של מאבק, עוד גל אחד מאבק. עוד ניצחון אחד.

אני מזמין את כולכם לבוא ולצעוד איתנו. אני מזמין את מי שכבר החליט לצעוד להזמין את החברות והחברים שלו (אם הטקסט הזה יעזור לשכנע אותם, שלחו לו את הטקסט הזה. יש עוד הרבה בבלוג של המצעד). אני מזמין אתכם להתחיל שנה של מאבק על הבית. שלכם. שלי. שלהן. שלנו (כן, יש דבר כזה "שלנו").

לעמוד המצעד בפייסבוק.

לבלוג המצעד.

בגן הציבורי הצמוד למכללה האקדמית בצפת, כל מושבי האבן וספסלי העץ חרותים כתובות בנוסח "אין ישיבה לכלבים, חזירים וערבים", "חיים יפים בלי ערבים" ו"מוות לערבים! מי לא מסכים?". השאלה רטורית, כמובן, ולא משאירה מקום לתהיה. מחברה שאנן מספיק כדי לקשט אותה בחריזה רופפת. ברור לו שבצפת מסכימים איתו, מי לא מסכים? אולי רק תלמידי המכללה, שכ-2/3 מתוכם ערבים.

"המתיחות בצפת", כפי שכונתה באחת מכותרות "הארץ", התחילה לכאורה כאשר פסק הרב הראשי של העיר, שמואל אליהו, שאסור למכור או להשכיר דירות לערבים. העלילה הסתבכה כאשר אלי צביאלי, ניצול שואה ומוותיקי העיר, השכיר חדר לעתודאים צעירים למרות התנגדות הרבנות, וקיבל עקב כך איומים טלפוניים.

השמאל, הערני מתמיד, כבר זומם מצעד סולידריות ומחאה אשר יעבור לוודאי ברחוב ירושלים, אתר הקמפוס, יחלוף על פני סימטת מגוריו של צביאלי, וימשיך אולי אל מתחת לאף של שיכון חב"ד הקרוב. בתפקיד המן של העדלאידע הזאת יכהן ללא ספק הרב אליהו. צביאלי יהיה מרדכי.

ספק אם צעירי המצעד, שחלקם צעדו בשייח ג'ראח ובסילוואן הערביות, או ממרכזה של לוד האפאטית עד לכפר דהמש הלא מוכר שבשוליה, יבינו את המצב בצפת לפרטיו. הרב אליהו, ככלות הכל, הוביל את מהלך איסור ההשכרה בחברת 17 רבנים נוספים בישראל. בירת הגליל העליון, ככלות הכל, אפילו לא חלמה להמרות את פי הרב. דעתו היא הדעה הרווחת בה.

נחזור אל אותו גן ציבורי שמחוץ לגדר המכללה. על מושביו המשורבטים "מוות לערבים" ישבנו אני ואנשי מרצ אליהם התלוויתי בהזמנתה של יפעת סולל, ואיתנו נציגי הסטודנטים הערבים של המכללה. "לכו לכל אורך הרחוב הזה, דפקו על כל דלת ותשאלו מי מוכן להשכיר דירה לערבים ואני מתערב איתכם שלא תמצאו אף אחד", אמר אחד מהם. דבריו גובו בעדויות שונות.

מעבר לאלימות הסימבולית, נתקלים הסטודנטים גם באלימות מובהקת יותר, אשר שיאה באבנים אשר יודו בידי צעירי חב"ד אל חלון הדירה הנדירה שהושכרה להם. עד שהגיעה המשטרה, הם סיפרו, כבר לא נשארה זגוגית. אחד שתואר כמג"בניק, חמוש ברובה, אפילו כיוון את נשקו אל החלון במחווה מאיימת וירה יריה באוויר. הסטודנטים חוששים להחשף בפני מצלמות התקשורת מחשש ש"יסמנו אותם" בעיר.

השיירה תעבור אם כן, תקלס כראוי את הרב אליהו הנבזה ותהלל בצדק את צביאלי הגיבור (גם אותו פגשנו ואכן מדובר באיש משכמו ומעלה), ואז תתפזר ותתמוגג בחזרה דרומה כערפילית נידפת, אבל לא ברור אם ישתתקו הכלבים הנובחים או שמא דווקא ינשכו. אפילו אם הבלתי-סביר יתרחש, אפילו אם המן הרשע ימצא עצמו תלוי עם עשרת בניו על מכתב פיטורין או תביעה משפטית, לא ברור במה יוטב המצב.

הסטודנטים של המכללה האקדמית יוותרו מעטים מול רוב מעוצבן ותאב נקם, חשופים להתנכלות, תחת חסותה של עירייה שפוטה ומוטה בעד מצביעיה. השאלה "מוות לערבים. מי לא מסכים?" עלולה להמשיך להדהד באין קול ובאין עונה. מי לא מסכים?

זהו, העצרת מאחורינו.

תודה לעשרות הפעילים שהתנדבו להגן על הדמוקרטיה. כל מי שרוצה להצטרף ולסייע בעתיד מוזמן לשלוח אלינו מייל לactivism@lonistom.co.il

כל מי שלא הספיק לקבל חולצה יכול לעשות את זה כאן.

את שלל התמונות אפשר לראות פה [פליקר] ופה [פייסבוק]

נתראה באירוע הבא!

מאת שירה נשר

יום  הזיכרון ליצחק רבין.

אולם מקסיקו בהר הצופים. סטודנטים זורמים פנימה אל תוך האולם. נשיא האוניברסיטה פרופסור בן ששון דיבר על הגאווה בנטילת חלק במוסד אקדמאי ועל הצורך להפסיק את יום הלימודים ולזכור את מורשתו של רבין.

לצד השירים המאוסים , וקריאתו הבוכייה של איתן הבר אני לא מצליחה לנתק את מורשתו של רבין מן המציאות היומיומית .

המציאות שמוכיחה לנו כל יום מחדש שהדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה ושהאלימות בה מאיימת עליה. זוהי אותה האלימות שדיבר עליה רבין בנאומו האחרון: "האלימות היא כרסום הדמוקרטיה יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה."

האלימות פורצת לתוך כל תחומי החיים שלנו. במידה והתיקון לחוק האזרחות יעבור אנחנו נמצא את עצמנו בחברה שבה מיעוט לא יהודי יצטרך להישבע למדינת ישראל כמדינה יהודית, יהיה הנוסח אשר יהיה, ההצעה הזאת פוגעת בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. בהצעה הזו יש סממנים אלימים וגזעניים שלוקחת אותנו אל מציאות טהרנית ומקרבת אותנו למדינת הלכה.

האלימות נמצאת גם בהצעת החוק לאיסור על הדרכת תיריים ע"י מדריכים ממזרח ירושלים. בתור מדריכת טיולים אני חשופה לאותם מדריכים אשר מדריכים קבוצות כה רבות של צליינים. האם הגענו לעידן שבו מדינת ישראל תחליט למי מותר לייצג את ישראל בשוק הפרטי, ותתנה זאת בדתו? האם על המבקר בירושלים אין חופש בחירה להחליט איזה סוג הדרכה או קול הוא מעוניין לשמוע?

האם תתכנה האפשרות שאקום יום אחד ואגלה שאני לא יכולה להעביר סיור בנוגע לאופי השונה של מזרחה של העיר ירושלים ממערבה. האם אלי ישי וחבריו יקבעו שבהעברת סיור שכזה אני מפגינה חוסר נאמנות למדינת ישראל ולאיחודה של ירושלים ולכן אזרחותי תשלל ממני?!

נשמע מופרך , לא ריאלי, אנחנו בדרך לשם.

הנטיות הגזעניות של הממשלה הנוכחית היא לא בעייתן של השמאל או המיעוט הערבי בחברה הישראלית . זוהי בעיה של כולנו. וזוהי מורשתו של רבין.

ביום זה אנחנו צריכים להבין שבאותו האופן שלחץ יגאל עמיר כה בקלות על ההגה, כך בקלות רבה אנו נמצא את עצמינו במדינה לא דמוקרטית. מורשתו של רבין היא להבין שהאלימות המופגנת בחברה הישראלית ובהצעות החוק האנטי דמוקרטיות הם הסכנה האמיתית למדינת ישראל.

לא קל להביע דעה פוליטית בחברה, שבה מארגני המפלגות נותנים במה לארגונים לא ציונים כפי שקרה בההפגנה האחרונה כנגד חוק האזרחות כאשר הונפו דגלים קומוניסטים ונתנו הצהרות על מדינה דו לאומית. ליבי עם האנשים שרצו להיות שם אך לא הרגישו שזהו המקום להביע את דעתם.

אינני עוכרת ישראל, אינני שמאל רדיקלי , למרות שגם לשמאל הרדיקלי יש זכות להשמיע את קולו אני אזרחית ישראלית ובהיותי אזרחית אני מבינה את הסכנות שאורבות לנו. השאלה המתבקשת היא איפה השמאל המתון, או הדומם? האם הוא בכלל קיים, ואם כן שתיקתו שווה להסכמה.

ביום הזיכרון ליצחק רבין אנו שרים את המנון מדינת ישראל ושבה "לא אבדה תקוותנו". תקוותי היא שיקומו אנשי  קדימה, עבודה, ימין מתון ונזכור יחד כפי שקרה שם בכיכר הרצח שהחבל הוא דק, ושאם לא נתנגד לקולות האנטי דמוקרטיים יהיה מאוחר מידי .

*הכותבת היא סטודנטית באוניברסיטה העברית למדעי המדינה והתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח